שוב בוקר, אחרי לילה ללא שינה
עיניים נפוחות והרבה שברים, שאפילו הקפה של הבוקר לא מצליח לאסוף.
- מזל* שזה יום של חופש
אפשר לארוז את השברים ולקחת אותם לתיקון
ושוב יום של עזרה ראשונה נפשית ותמיכה
כמו שרק חברות טובות יכולות להכיל
על כביש שש - מחליטות לעלות לכיוון צפון.
הנסיעה בסגריריות של הסתו והנה גם הגשם מצטרף לדמעות ששוטפות.
וכמו שכולם יודעים , אין תרופה ללב שבור כמו שוקולד
אנחנו מחליטות לנסוע למעוז השוקולד - ארט דה קוקו בכרמיאל
לא ברור איך אנחנו מוצאות את עצמנו בנצרת, אבל במנהרות
פוסק הגשם ופוסקות גם הדמעות
אפשר להוציא ספר מפות ולהתחיל להתפקס על היעד
כמה עצירות קצרות בדרך , לצילומים של הצפון השטוף והמואר
וכבר הגענו להיכל.
ברוב המקרים, יוצא לנו לחלוק מנות - ולא מתוך קמצנות,
אם לא משביע תמיד אפשר להזמין עוד ועוד ועוד
אך הפעם אנחנו חורגות ממנהגנו, מזמינות שלושה קינוחים,
שהרי מדובר במצב נפשי קשה, כמעט במרשם רופא.
עוגת תפוחים עם מרציפן - שנראית הדבר הדיאטטי ביותר על השולחן
לעומת הררי הקצפת והשוקולד המתנוססים מימין ומשמאל.
עושה רושם שהבקשה לתוספת קצפת ליד התפוחים היתה מיותרת,
נו מילא, תמיד אפשר להכניס אותה לקפה.
, השוקולטיירת מיכל יהב בונה קונסטרוקציות מרהיבות
ממרנג , שוקולד על כל גווניו ומצבי הצבירה שלו ועוד הרבה דברים טובים,
יצירות הפאר מוצגות בדלפק זכוכית שאורכו כעשרה מטרים ותכולתו מיליארדי קלוריות
לא יצאנו בלי לקחת חבילת פרלינים מושקעת לדני
עם שוקולד זורם בורידים שהחזיק אותנו כל הדרך חזרה
עקבות הדמעות כבר נמחו
ואנחנו אפילו בזמן, לאסוף את הילדים ולהעביר עוד אחר צהריים שקט* בבית בחברתם
